האם תזה בתואר השני היא באמת מדד ליכולת מחקרית, או שמדובר בתנאי סף שנשאר מאחור בזמן שבו העולם האקדמי כבר התקדם? בכתבה שפורסמה באתר סרוגים מציב פרופ’ עקיבא פרדקין מראה לא נוחה מול המציאות הישראלית, ומצביע על פער הולך וגדל בין הסטנדרט העולמי לבין מדיניות הקבלה לדוקטורט בישראל. לדבריו, בעוד שמוסדות מובילים בעולם בונים את ההכשרה המחקרית בתוך הדוקטורט עצמו, בישראל ממשיכים להתעקש על תזה מוקדמת כתנאי כמעט בלעדי.
בניתוח חד אך מאוזן שפורסם באתר סרוגים מסביר עקיבא פרדקין כיצד נוצר החריג הישראלי, לא מתוך צורך פדגוגי אלא מתוך היסטוריה מוסדית והיררכיה אקדמית. הוא מתאר כיצד הדרישה לתזה הפכה עם השנים למנגנון סינון שמדיר בפועל מועמדים איכותיים, בהם בעלי ניסיון מקצועי משמעותי ובוגרי מסלולים שאינם מחקריים, דווקא בעידן שבו העולם האקדמי מאמץ גמישות, מסלולים יישומיים והכשרה מחקרית מובנית בתוך הדוקטורט.
הכתבה פותחת דיון רחב על שוויון הזדמנויות, רלוונטיות אקדמית ועתיד ההשכלה הגבוהה בישראל. פרופ’ עקיבא פרדקין מציע הסתכלות אחרת, שמבקשת להחזיר את הדיון לשאלה המהותית באמת מי מסוגל להוביל מחקר עמוק, עקבי ובעל תרומה, ולא מי עמד בתנאי פורמלי שנקבע בעידן אחר. להעמקה בדברים, בדוגמאות מהשטח ובמבט קדימה על אפשרויות שינוי, מומלץ להמשיך לקריאת הכתבה המלאה באתר סרוגים.
